כשגדל במושבה הדרומית, אז, רחובות, שצנחנים בריטים הוצבו בחוצותיה ופינקו את הילדים בעוגיות עם נגיעות ריבה, העריץ יעקב לפידות את דודנו, אהוד אלעד. בהגיעו לגיל הגיוס התעקש ללכת בעקבות אלעד לחיל השריון ובו להיות אך ורק לטנקיסט.
אלעד, מג״ד 79 ומהבולטים בקציני דורו בשריון, נהרג במלחמת ששת הימים. לפידות, אז כבר מפקד פלוגה, היה נחוש להתמיד ולהתמנות בבוא זמנו - ואף להמתין קצת לשם כך - למפקד אותו גדוד. ואם אמרו על אלעד שקורץ מחומר של אלופים, לפידות לא הצטנע ולחץ על חורצי הגורלות במטכ״ל למנותו למפקד חטיבה ואוגדה סדירות, בדרכו לדרגת האלוף.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר לפידות על ישראל (טליק) טל, אברהם (ברן) אדן, דוד (דדו) אלעזר, אברהם (אלברט) מנדלר; על חניכו בהסבה לשריון, אהוד ברק; על הקרב בחווה הסינית, מתצפיתו הסמוכה ומהאזנה לבקשות הסיוע של מח״ט הצנחנים עוזי יאירי; על משה (וחצי) לוי, שהתלווה אליו לתרגיל אוגדתי ובסופו בישר לו שהחליט לקדמו לאלוף. ״אשמח מאד,״ הסכים איתו לפידות.
במבצע ״רביב״ ב-1969, בעיצומה של תקופה קשה במיוחד במלחמת ההתשה, היה לפידות מפקד כוח נחיתה של טנקי ונגמ״שי שלל. כמפקד קורס קציני השריון הסמיך יותר מ-300 צוערים למפקדי מחלקות הטנקים שהיוו את שדרת הפיקוד הזוטר, המקריב מכולם, באוקטובר 1973.
השאננות איפיינה את הדרגים שמעליו. דדו, רמטכ״ל מפיקוד הצפון, בביקור נדיר בתעלה בשלוש שנות הפסקת האש, אמר למג״ד לפידות שכדי להדוף צליחה מצרית, אם סאדאת ישתטה להורות עליה, יהיה די באחת מפלוגותיו, ולא סתם פלוגה ו׳ או ח׳, אלא ״פלוגה ז׳״ בדיונית. אלברט, מפקד האוגדה הסדירה 252, טילפן לסא״ל לפידות ערב יום הכיפורים כדי להעמידו בכוננות, שמא יזדקק לו לצידו למחרת, אך גם הזדרז להרגיעו שלהערכתו לא תפרוץ מלחמה (שאלברט נהרג בה לאחר שבוע).
לדעת לפידות, צה״ל נפגע מכך שמאז התפטרות דדו לא התמנה לרמטכ״ל אלוף מהשריון, כגון טל או הרצל שפיר. הוא, אישית, גם חזה בהעדפת קבוצת מקורבי רפול איתן מהצפון, או מקורבי המקורבים (יאנוש בן גל, אורי אור, עמרם מצנע, כולם מהשריון, ואיתם קציני גולני), על מפקדי השריון מהדרום, כמותו. אם זה לא היה צפוני שנחשב ראוי יותר לקידום, נמצא חובש כומתה אדומה.
דן שומרון הבטיח לו תפקיד נוסף של אלוף, בהיותו מפקד המכללה לבטחון לאומי (וגם מפקד הגיס הצפוני, המיותר אז), אך ברק - פקודו לרגע בהסבה ועמיתו ביום הכיפורים - לא ראה עצמו מחוייב למילוי הבטחות קודמו. לפידות פרש כשהוא גאה בעבודתו כראש צוות התחקיר של בעיית התאונות בצה״ל, שאסף נתונים מצמררים על סך אלפי המפגעים בעשור והגיש המלצות, שלא כולן יושמו, כגון מינוי ראש מינהל בטיחות בדרגת אלוף. בתום שירותו הצבאי כיהן כמנכ״ל משרד המשטרה תחת רוני מילוא ומשה שחל, ראה איך עושים פוליטיקה והתנזר ממנה.
נותרו בו האופי והמנהגים של עשרות שנות קצונה בכלל ובשריון בפרט. הוא מעריך את מנכ״ל משרד הבטחון, האלוף במילואים איל זמיר, שהיה פקודו בשריון, וסבור שאילו זמיר ולא הרצי הלוי מהצנחנים וסיירת מטכ״ל כיהן כרמטכ״ל ב-7 באוקטובר, לו - לממשיך השושלת של טל ושפיר, אלעד ולפידות - זה לא היה קורה.
הפקה: איתמר אורן
אולפן: קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast, רשת הסכת/אור אליעז, שביל המרץ, תל אביב
כשגדל במושבה הדרומית, אז, רחובות, שצנחנים בריטים הוצבו בחוצותיה ופינקו את הילדים בעוגיות עם נגיעות ריבה, העריץ יעקב לפידות את דודנו, אהוד אלעד. בהגיעו לגיל הגיוס התעקש ללכת בעקבות אלעד לחיל השריון ובו להיות אך ורק לטנקיסט.
אלעד, מג״ד 79 ומהבולטים בקציני דורו בשריון, נהרג במלחמת ששת הימים. לפידות, אז כבר מפקד פלוגה, היה נחוש להתמיד ולהתמנות בבוא זמנו - ואף להמתין קצת לשם כך - למפקד אותו גדוד. ואם אמרו על אלעד שקורץ מחומר של אלופים, לפידות לא הצטנע ולחץ על חורצי הגורלות במטכ״ל למנותו למפקד חטיבה ואוגדה סדירות, בדרכו לדרגת האלוף.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר לפידות על ישראל (טליק) טל, אברהם (ברן) אדן, דוד (דדו) אלעזר, אברהם (אלברט) מנדלר; על חניכו בהסבה לשריון, אהוד ברק; על הקרב בחווה הסינית, מתצפיתו הסמוכה ומהאזנה לבקשות הסיוע של מח״ט הצנחנים עוזי יאירי; על משה (וחצי) לוי, שהתלווה אליו לתרגיל אוגדתי ובסופו בישר לו שהחליט לקדמו לאלוף. ״אשמח מאד,״ הסכים איתו לפידות.
במבצע ״רביב״ ב-1969, בעיצומה של תקופה קשה במיוחד במלחמת ההתשה, היה לפידות מפקד כוח נחיתה של טנקי ונגמ״שי שלל. כמפקד קורס קציני השריון הסמיך יותר מ-300 צוערים למפקדי מחלקות הטנקים שהיוו את שדרת הפיקוד הזוטר, המקריב מכולם, באוקטובר 1973.
השאננות איפיינה את הדרגים שמעליו. דדו, רמטכ״ל מפיקוד הצפון, בביקור נדיר בתעלה בשלוש שנות הפסקת האש, אמר למג״ד לפידות שכדי להדוף צליחה מצרית, אם סאדאת ישתטה להורות עליה, יהיה די באחת מפלוגותיו, ולא סתם פלוגה ו׳ או ח׳, אלא ״פלוגה ז׳״ בדיונית. אלברט, מפקד האוגדה הסדירה 252, טילפן לסא״ל לפידות ערב יום הכיפורים כדי להעמידו בכוננות, שמא יזדקק לו לצידו למחרת, אך גם הזדרז להרגיעו שלהערכתו לא תפרוץ מלחמה (שאלברט נהרג בה לאחר שבוע).
לדעת לפידות, צה״ל נפגע מכך שמאז התפטרות דדו לא התמנה לרמטכ״ל אלוף מהשריון, כגון טל או הרצל שפיר. הוא, אישית, גם חזה בהעדפת קבוצת מקורבי רפול איתן מהצפון, או מקורבי המקורבים (יאנוש בן גל, אורי אור, עמרם מצנע, כולם מהשריון, ואיתם קציני גולני), על מפקדי השריון מהדרום, כמותו. אם זה לא היה צפוני שנחשב ראוי יותר לקידום, נמצא חובש כומתה אדומה.
דן שומרון הבטיח לו תפקיד נוסף של אלוף, בהיותו מפקד המכללה לבטחון לאומי (וגם מפקד הגיס הצפוני, המיותר אז), אך ברק - פקודו לרגע בהסבה ועמיתו ביום הכיפורים - לא ראה עצמו מחוייב למילוי הבטחות קודמו. לפידות פרש כשהוא גאה בעבודתו כראש צוות התחקיר של בעיית התאונות בצה״ל, שאסף נתונים מצמררים על סך אלפי המפגעים בעשור והגיש המלצות, שלא כולן יושמו, כגון מינוי ראש מינהל בטיחות בדרגת אלוף. בתום שירותו הצבאי כיהן כמנכ״ל משרד המשטרה תחת רוני מילוא ומשה שחל, ראה איך עושים פוליטיקה והתנזר ממנה.
נותרו בו האופי והמנהגים של עשרות שנות קצונה בכלל ובשריון בפרט. הוא מעריך את מנכ״ל משרד הבטחון, האלוף במילואים איל זמיר, שהיה פקודו בשריון, וסבור שאילו זמיר ולא הרצי הלוי מהצנחנים וסיירת מטכ״ל כיהן כרמטכ״ל ב-7 באוקטובר, לו - לממשיך השושלת של טל ושפיר, אלעד ולפידות - זה לא היה קורה.
הפקה: איתמר אורן
אולפן: קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast, רשת הסכת/אור אליעז, שביל המרץ, תל אביב